ביום שלישי שעבר, בדיוק בשעה 10:17, כשישבתי מול המחשב וניסיתי להבין למה האקסל שלי החליט שהוא לא אוהב את המספרים שאני מכניסה לו, הרגשתי את זה בא. החרדה. כמו צונאמי קטן שהתחיל בבטן והתפשט לכל הגוף. אתם מכירים את זה? הלב דופק כמו תוף מרים, הנשימה נעשית קצרה ושטחית, והמוח טס לאלף כיוונים בו זמנית. באותו רגע תהיתי – האם יש משהו, משהו שאני יכולה לעשות כדי לעצור את הסחרור הזה?
אז נזכרתי בטכניקה יפנית עתיקה שקראתי עליה פעם, משהו שנקרא "שיטת האצבעות". נשמע קצת מצחיק, נכון? אבל היי, הייתי נואשת.
אז מה זה בעצם הדבר הזה?
שיטת האצבעות היא טכניקה פשוטה להפליא שמבוססת על העיקרון שלכל אצבע מחובר רגש מסוים. על ידי אחיזה באצבע ספציפית, אפשר לכאורה להרגיע את הרגש הזה. זה נשמע קצת ניו אייג'י, אני יודעת. אבל רגע לפני שאתם מגלגלים עיניים, תנו לי להסביר.
הנה איך זה עובד:
- אגודל: דאגה וחרדה
- אצבע: פחד
- אמה: כעס
- קמיצה: עצב
- זרת: חוסר ביטחון עצמי
הטכניקה פשוטה:
1. תמקדו את תשומת הלב שלכם בנשימה.
2. בחרו את האצבע שמייצגת את הרגש שאתם חווים.
3. אחזו חזק באצבע הזו עם היד השנייה למשך כ-20-40 שניות.
4. נסו לנשום עמוק ואיטית.
5. שימו לב לתחושות בגוף שלכם.
ניסיתי את זה באותו יום שלישי המקולל. אחזתי באגודל שלי (דאגה, כאמור) וניסיתי להרפות. ואתם יודעים מה? זה עבד. לא באופן קסום, כמובן, החרדה לא נעלמה כלא הייתה. אבל משהו השתנה. הדופק שלי האט, הנשימה העמיקה, והמחשבות התחילו קצת להסתדר.
אני לא טוענת שזה פתרון קסם לכל הבעיות שלכם. אבל לפעמים, כשאתם מרגישים שהכל סביבכם מתחיל להתפרק, עצירה קטנה כזו, נשימה עמוקה ואחיזה באצבע, יכולה לעשות את כל ההבדל.
למה זה עובד? ובכן, יש כמה הסברים אפשריים.
- הרפיה: עצם האקט של עצירה, נשימה עמוקה והתמקדות בתחושה גופנית יכול להפעיל את מערכת העצבים הפאראסימפתטית, האחראית על תגובת "מנוחה ועיכול".
- הסחת דעת: זה פשוט מסיח את הדעת מהמחשבות הטורדניות שמזינות את החרדה.
- פסיכולוגיה של הגוף: מחקרים מראים שיש קשר הדוק בין הגוף לנפש, ושאפשר להשפיע על הרגשות שלנו דרך תחושות גופניות.
שמעתי פעם בפודקאסט של ד"ר רנדין גלזייר (מומלץ בחום!) שהמוח שלנו הוא כמו "גלאי עשן" - הוא תמיד מחפש סכנות. כשהוא מוצא משהו שמאיים עלינו, הוא מפעיל את האמיגדלה, האזור במוח שאחראי על תגובת "הילחם או ברח". אבל לפעמים, הגלאי הזה הופך לרגיש מדי, והוא מתחיל להפעיל אזעקות שווא. הטכניקה הזו עוזרת "לאפס" את הגלאי.
אבל רגע, אסור לעשות את זה! אם אתם מרגישים כאב פיזי בזמן האחיזה באצבע, עצרו מיד. זה לא אמור להיות כואב.
טעות נפוצה: לחשוב שזה יעבוד מיד. לפעמים לוקח זמן ללמוד להרפות ולשחרר את המתח. תהיו סבלניים עם עצמכם.
שאלות מהקהל (הדמיוני, בינתיים):
- "דניאל מחולון שואל: האם זה עובד גם על ילדים?" כן! זה יכול להיות כלי מצוין ללמד ילדים להתמודד עם רגשות קשים. אפשר להפוך את זה למשחק.
- "אורית מקיבוץ געש שואלת: מה עושים אם מרגישים כמה רגשות בו זמנית?" תתמקדו ברגש הכי חזק באותו רגע. אפשר גם לנסות לעבור בין האצבעות השונות ולראות מה הכי עוזר.
אני עדיין מנסה להבין איך זה עובד בדיוק, ואם זה באמת עובד לכולם. מה שבטוח זה שזה נתן לי כלי קטן להתמודד עם החרדה, כלי שאני יכולה לשלוף בכל רגע נתון. והכי חשוב – זה הזכיר לי שאני לא חסרת אונים מול הרגשות שלי.
החודש הקרוב אני מתכננת לנסות את זה בשילוב עם מיינדפולנס – פשוט להתבונן בתחושות הגוף בלי לשפוט אותן. אעדכן כאן בהמשך…
אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של נשימות סרעפתיות – עוד טריק קטן שיכול לעשות פלאים.
