ביום חמישי האחרון, כשניסיתי לעשות יוגה על המרפסת (כן, אני מאלה), הרגשתי כאילו הגוף שלי החליט להכריז על שביתה איטלקית. כאב לי הגב, הכתף, והרגשתי בכלליות כמו בובת עץ שהיא ניסו לכופף בכוח. ואז, פתאום, הבנתי משהו: מה אם כל ה"כושר" שאנחנו עושים בעצם מרחיק אותנו מהתנועה הטבעית שלנו? מה אם האימון האמיתי הוא לא הרמת משקולות או ריצה על הליכון, אלא פשוט לזוז כמו שהגוף שלנו תוכנן לזוז?
אז על מה כל הרעש סביב כוח פונקציונלי? זה לא עוד טרנד חולף, זה שינוי תפיסה. אנחנו רגילים לחשוב על כושר במונחים של שרירים מנופחים ויכולת להרים משקלים כבדים. אבל מה אם כושר אמיתי הוא היכולת לחיות חיים מלאים, פעילים ובריאים, גם בגיל 80?
תנועה לפני הכל
הפואנטה של כוח פונקציונלי היא פשוטה: תנועה. לא סתם תנועה, אלא תנועה טבעית, אינטואיטיבית, כזו שמחקה את האופן שבו הגוף שלנו תוכנן לנוע. תחשבו על זה: איך קורה שסבתות בנות 90 בכפרים בהרי הקווקז מטפסות על הרים כאילו הן בנות 20, בזמן שאנחנו, אנשי העיר המודרניים, מתנשפים רק מלעלות במדרגות לקומה שלישית? התשובה היא תנועה. הם פשוט ממשיכים לזוז, יום אחרי יום, חיים שלמים.
האוקינאווה וסוד הניידות
אחת הדוגמאות המרתקות ביותר לכך היא קהילת אוקינאווה ביפן. ידועים באריכות החיים המרשימה שלהם, הם שומרים על ניידות ותפקוד גופני מעולה גם בגיל מופלג. הסוד שלהם? אורח חיים פעיל, תזונה בריאה, וקהילה תומכת. הם לא מבלים שעות בחדר כושר, הם פשוט זזים – עובדים בגינה, מטיילים, משחקים עם הנכדים.
שמעתי פעם בפודקאסט של ד"ר פיטר אטיה (אני ממליץ בחום!), על מחקר שהראה שקשישים באוקינאווה ששמרו על פעילות גופנית יומיומית, כמו הליכה ועבודות בית, היו בעלי מדדים בריאותיים טובים יותר משמעותית מקבוצת הביקורת. זה לא קסם, זה פשוט תנועה.
מתיחות? לא בטוח שצריך
אבל רגע, מה עם כל המתיחות המורכבות שאנחנו עושים לפני אימון? האמת היא, שזה מיתוס נפוץ. חיות, לדוגמה, לא עושות מתיחות מיוחדות לפני שהן רצות אחרי טרף או בורחות מטורף. הן פשוט קמות וזזות. הגוף שלנו חכם יותר ממה שאנחנו חושבים.
הטעות הנפוצה: לשבת יותר מדי
אסור לעשות את זה! ישיבה ממושכת היא האויב של התנועה. הגוף שלנו נועד לזוז, לא לשבת שעות מול מחשב. נסו לקום כל 20 דקות ולעשות כמה מתיחות קלות או פשוט להסתובב קצת. הגוף שלכם יודה לכם.
אז למה ריצה על הליכון מרגישה כל כך מלאכותית? זה כמו אריה שהולך הלוך ושוב בכלוב – תנועה, אבל בלי מטרה, בלי קונטקסט, בלי חיבור לטבע. הגוף שלנו מחפש משמעות בתנועה. הוא מחפש אתגרים, גיוון, את היכולת להתמודד עם העולם האמיתי.
"שאלה טובה שעולה בדרך היא: למה אנחנו מתאמנים כל כך הרבה, אם אנחנו עדיין מרגישים כאבים ונוקשות?" אתם לא לבד – גם אני תוהה את זה לפעמים. התשובה, לדעתי, היא שאנחנו מתמקדים יותר מדי ב"כמה" ופחות מדי ב"איך". אנחנו מרימים משקלים כבדים יותר, רצים מהר יותר, אבל שוכחים להקשיב לגוף שלנו.
סבתא שרה והסוד שלה
סבתא שרה ז"ל, הייתה אישה חכמה. היא תמיד אמרה לי: "אל תסבכי את החיים, דבורה. תעשי מה שמרגיש לך טוב." וזה תקף גם לתנועה. היא לא הלכה לחדר כושר, אבל היא תמיד הייתה פעילה – עבדה בגינה, טיילה בשוק, רקדה בחתונות. והיא תמיד אמרה: "חומץ זה תרופה להכל, גם למפרקים תפוסים!" טוב, אולי לא הכל, אבל ניקוי הבית עם חומץ בהחלט יכול להיחשב פעילות גופנית מתונה.
פעם ניסיתי להסביר לה על "כוח פונקציונלי". היא הסתכלה עליי במבט מבודח ואמרה: "נו, מה את מחדשת לי? זה מה שאני עושה כל החיים שלי."
אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסתה את השיטה – אשמח לשמוע איך היה. החודש הקרוב אני מתכננת לנסות לשלב יותר תנועה ספונטנית בשגרת היומיום שלי – לרקוד יותר, ללכת יותר, לשחק עם הילדים יותר. ואעדכן כאן בהמשך… אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של תזונה פונקציונלית.
